אמא ל-2 כתבה מכתב קשה, אבל מאד כן ואמיתי לבעלה – וכל הרשת תמכה בה מיד!

ככה נראית כנות חסרת מעצורים שחושפת את כל מה שתמיד חשבנו, ולא העזנו להגיד...



לפי הסטטיסטיקה, 90% מהאימהות מרגישות אשמה. ברוב הפעמים, זה בגלל העבודה שהן מרגישות שהן לא עושות את המטלות האימהיות שלהן כהלכה, והחלק העצוב הוא שהן מפחדות לדבר על זה.

אבל לסלסטה יבון, בלוגרית ואמא ל-2, אין את הפחד הזה. היא כתבה מכתב כן לבעלה עם בקשה לעזרה, ובמכתב היא העלתה דברים שהרבה אנשים לא מעזים לספר עליהם, אפילו לחברים שלהם.

בקיצור, הגיע הזמן שלכם לקרוא את המילים שלה, מבטיחים שזה שווה את זה.

לבעלי היקר,

אני. צריכה. עוד. עזרה.

הלילה הקודם היה קשה בשבילך. ביקשתי ממך לשמור על התינוק כדי שאוכל ללכת לישון מוקדם. התינוק בכה. צווח, למען האמת. יכולתי לשמוע אותו מלמעלה והבטן שלי התהפכה מהרעש. תהיתי אם לרדת למטה ולעזור לך או פשוט לסגור את הדלת כדי לחסום את הרעש ולישון סוף סוף.

אתה נכנסת לחדר לאחר 20 דקות, כשהתינוק עדיין בוכה. הנחת את התינוק בעריסה ודחפת בעדינות את העריסה למרחק סנטימטרים ספורים מהצד שלי במיטה – רמז ברור לכך שאתה סיימת לשמור עליו.

רציתי לצרוח עליך. רציתי להתחיל ריב ענק באותו הרגע. אני שמרתי על שני הבנים שלנו במשך כל היום. אני עמדתי להתעורר עם תינוק שצריך להאכיל אותו. כל הלילה. המעט שיכולת לעשות הוא להחזיק אותו כמה שעות בשביל שאוכל להרוויח קצת שעות שינה.

רק כמה שעות של שינה יקרה. זה יותר מדי לבקש?

אני יודעת ששנינו ראינו את ההורים שלנו מחלקים ביניהם תפקידים של אבא ושל אמא. האימהות של שנינו דאגו לילדים והאבות שלנו לא התערבו. הם היו אבות מצוינים, אבל הם לא היו שם בשביל להחליף חיתולים, להאכיל, להרים, לנחם… האימהות שלנו היו וונדר וומן ששמרו על הדינמיקה המשפחתית. הן בישלו, ניקו, גידלו את הילדים. עזרה של אבא הייתה מתקבלת בברכה, אבל זה היה משהו בלתי רגיל.

אני רואה איך אנחנו נופלים לדינמיקה המשפחתית בזאת כמו של ההורים שלנו. האחריות שלי היא להאכיל, לנקות ולדאוג לילדים ברגע שאני חוזרת מהעבודה. אני מאשימה גם את עצמי. אני הגדרתי את התקדים הזה לפיו אני יכולה לעשות את זה. רציתי לעשות את זה.

אני גם רואה את חברות שלי ואימהות אחרות עושות את זה, ועושות את זה טוב. אני יודעת שגם אתה רואה את זה. אם הן יכולות, למה שאני לא אוכל? אני לא יודעת. אולי החברות שלי משחקות משחק בציבור ובבית, גם הם נאבקות. אולי האימהות שלנו סבלו בשקט במשך שנים, ועכשיו, 30 שנה מאוחר יותר, הן כבר לא זוכרות כמה קשה זה היה. או שאולי אני לא מספיק טובה לתפקיד הזה כמו נשים אחרות. ואני משתגעת רק מלחשוב על האפשרות הזאת, אז אני אגיד את מה שרציתי להגיד: אני צריכה עזרה.

חלק ממני מרגיש כמו כישלון רק כי אני מבקשת ממך עזרה. אני מתכוונת, אתה כן עוזר. אתה אבא מדהים ואתה עושה עבודה מדהימה עם הילדים. וחוץ מזה, זה אמור לבוא לי באופן טבעי, לא? אינטינקט אימהי, לא? אבל אני אנושית ואני חיה על 5 שעות שינה ואני מאד עייפה. אני צריכה אותך.

בבוקר, אני צריכה שתעזור להכין את הבכור, כדי שאוכל לדאוג לתינוק ולהכין לכולם אוכל וקפה או שוקו. ולא, להכין את הילד זה לא אומר לשים אותו מול הטלוויזיה. זה אומר שזה לבדוק שהוא היה בשירותים, לתת לו ארוחת בוקר, לשאול אותו אם הוא צמא ולארוז לו אוכל לבית הספר.

בלילה, אני צריכה שעה לנוח במיטה כשאני יודעת שהבכור שלנו ישן בחדר שלו ושאתה דואג לתינוק שלנו. אני יודעת שזה קשה לשמוע את התינוק בוכה, תאמין לי. אני יודעת. אבל אם אני יכולה לשמור על התינוק במהלך כל היום, אתה יכול לעשות את זה במשך שעתיים בלילה. בבקשה. אני צריכה אותך.\

בסופי שבוע, אני צריכה יותר הפסקות. זמן שבו אוכל לצאת מהבית לבדי. אפילו אם זה רק טיול במורד הרחוב או טיול למכולת. או, למשל, שתציע לי לנוח בזמן שהילדים מנמנמים. או שתפנה את המדיח מבלי שאני אציע. אני צריכה אותך.

אני יודעת שההורים שלנו לא התנהלו כמונו, ואני שונאת את זה שאני בכלל מבקשת. הלוואי והייתי יכולה לעשות את הכל ולגרום לזה לראות חסר מאמץ. הלוואי ולא הייתי צריכה מילות הערכה על  זה שאני עושה משהו שכל אמא אמורה לעשות. אבל אני מנופפת בדגל לבן ומודה שאני רק בן-אדם. אני אומרת לך כמה אני צריכה אותך, ואני אני אמשיל באותו מסלול שאני בו עכשיו – אני אשבר. וזה יפגע בך, בילדים, במשפחה שלנו.

כי בוא נודה בזה: גם אתה צריך אותי.

אלפי אנשים שיתפו את המכתב הזה ברשתות החברתיות. חלק מהנשים הודו לבעלים שלהם כי הם כן עוזרים להן. אבל היו הרבה נשים שהודו לסלסטה על זה שהיא אמרה בקול רם את כל מה שהן חושבות ופחדו להודות בו.

אז מה אתם חשבתם על המכתב של סלסטה? שתפו אותנו בתגובות!

שתפו עם החברים שתפו עם החברים